הלנצח תאכל חרב? - לא!!!!

"הלנצח תאכל חרב"!? כאשר אני חושבת על המלחמות שלנו מאז עצמאותנו המשפט הלנצח תאכל חרב מפורש בתוכי ל עד מתי?  האם תמיד נהייה בהגנה ?    האם תמיד נלחם ?האם לא תיפסקנה המלחמות? האם לא נחדל מלהרוג אלה את אלה? או האם אי- אפשר ליישב את הסכסוך בדרכי שלום?

חשיבה שהיום אני מבינה ה מנציחה את המצב כוון שנותרה באוטומט של אמונותי החוזרות על עצמן כמו התיחסות לזר בתוכנו, לאלוהות, לכסף, למין,בריאות ומערכות יחסים, וכל זה יחזור על עצמו  אם יוותר באוטומט של אמונותי ,כוון שכאשר איני חוקרת ומסתכלת עמוק יותר  אשאר בשאלה ובתגובה האוטומטית , (גירוי תגובה), 

הרצון להעמיק ולשאול הופיע אצלי כאשר ראיתי את הפגנת השמאל בכיכר רבין באמצע המבצע , והם הרי אחי ורעי , חלקם בני משפחה חלקם חברים ,  ראיתי ושמעתי את המפגינים נגד והמפגינים בעד , ואת המרימים יד אחד על השני מקרב עמי שלי.ואין שקט ואין הקשבה יש מריבה ושנאה, ומול מצב כזה אני נותרת  בעצב ורוצה לדעת למה? מה השתבש ? מה  אני יכולה לשנות בתוכי כדי שלא אפגוש מצבים כאילו בחיי , - כי אני יודעת שכל דבר בחיי נובע ממני, כל מה שאני פוגשת בחיי יש לי חלק ביצירה שלו גם אם זאת מלחמה ש"הוא התחיל".  אם אני יצרתי מציאות זו אני גם יכולה לשנות - זו הרי מהות החירות.

אתם מבינים בכל לבי אני מאמינה שהכל לטובה - כן גם המלחמה הזו, כוון שהאלוהות אינה משחקת בקוביות והכל סיבה ותוצאה , מה שזרעתי הוא מה שאקצור, לעיתים הזריעה היתה שנים רבות אחורה , ואם לא אחקור את עצמי לדעת מה הזרע אשר טמנתי, או אז כאשר יגיע ה"משבר" אופתע ואשאל איך זה קורה לי?!   והרי אני רוצה לצאת ממצב גירוי  תגובה , לכן חקרתי את עצמי:

הציטוט  המקורי במלואו  לקוח משמואל ב : 

"וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב--חַי הָאֱלֹהִים, כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ:  כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם, אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו.  כח וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשּׁוֹפָר, וַיַּעַמְדוּ כָּל-הָעָם, וְלֹא-יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לְהִלָּחֵם(שמואל ב', ב', )"

זהו ציטוט המתיחס למלחמות בתוך עמנו בין 2 מחנות בתוך העם היהודי. ולא בין ישראל למדינות ערב או בין יהודי וערבי ,האם יש כאן רמז ? לדעתי כן!

מה קורה לנו בזמן מלחמה? מה החלק שבי שאוהב מלחמות ? באופן אישי אני אוהבת את האופן שבו אנחנו הופכים למלוכדים, עוזרים אחד לשני תומכים מארחים , מבקרים חולים, מסיעים חיילים בטרמפים , יוצאים מגדרנו לעזור - האם נשכיל לעשות זאת גם בזמן שלום? אני מתבוננת בעצמי ושואלת הי אורית האם תעזבי את טרדות היום יום כדי לעזור לאחר גם אם הוא לא בן משפחתך? וגם בימים רגילים  של חיי שיגרה?  האם תישמי אהבת חינם בחיי היום יום שלך? או שנחוצות עוד מלחמות ?ו

כאשר אדם אומר דעה שונה משלי האם אני יכולה להכיל או שאני מאוימת? האם אני בשקט או בתגובה ? האם אסכים להגן על הזכות של האחר לומר את דברו ואפילו שונה מדעתי לחלוטין? כוון שזאת מהות הדמוקרטיה, של חופש הבחירה, של הערבות .

היכן בתוכי קימת המלחמה? השנאה ? הרצון להרוג את השונה? כוון שאם אני פוגשת זאת בחוץ , יש לי את זה בפנים והרי נאמר : " מכיר צדיק נפש......" 

אז איך עושים זאת? איך מתבוננים אל המציאות ואוהבים את כל היש , איך לא נמשכים לתגובה ולשנאה ? 

אני יכולה לומר מה עובד עבורי - לימוד המעורר את המודעות ותירגול, תרגול ,מודעות ולימוד. לא מצאתי דרך אחרת  , אם אתם מצאתם , ספרו לי, והעבודה היא יומיומית כוון שלוקח זמן לשנות דפוסים והרגלים שהתמכרתי אליהם , וכדי למנוע את המלחמה הבאה אני עושה את חלקי , ממשיכה ללמוד ולתרגל את קבלת המציאות כפי שהיא ובו זמנית חיבור לקול הפנימי השקט הרגוע, שבאמת יודע שכל אדם נולד מרחם אישה והיתה לו או יש לו אמא , אני מעצימה את הטוב במקום להתמקד ברע, על ידי זיהוי המחשבות הקשות , השליליות והמפוחדות וכדי לא להעצים אותן איני מתמקדת בהן ,אלא, מיד אני בוחרת להתמקד בטוב בחיובי בחיי וכל זאת כדי להגדיל את כוס המתיקות, את השמחה , הכרת התודה והאושר. 

וכאשר אני פוגשת בורות פחד דעות קדומות אני שואלת שאלות ואיני מתנצחת : איך אתם יודעים שזה כך? למדתם את זה היכן שהוא? ניסיתם אחרת? מי סיפר לכם וכו', להאיר וללמד ולנקות אצלי ללא פחד,  ואם בורות קימת ואני כבר יודעת אחרת האם לא תפקידי ללמד ? להדריך בשקט בלי התלהמות? .

ובו זמנית גם להתיחס החוצה ויש רעיון לגבי החמאס והרוב הדומם של האיסלאם רעיון זה אשר אינו שלי, גם הוא מתחיל ונגמר בלימוד ומודעות ועל כך בפוסט הבא,