רצון להשפיע בהדדיות

לעיתים אני כל כך רוצה להזיז דברים לשנות ולהשפיע עד שאני הופכת דוחפת מזרזת ומציקה , וכשהתזוזה אינה מתרחשת והסביבה דוחפת חזרה ,אני מבינה שיש משהו שעדין אינו בשל לשינוי, או שאינו מאפשר לזולת את הקצב שלו, או שפשוט אינו סבלני לקצב הדברים ובמילים אחרות מנסה לעזור לפרפר לצאת מהגולם וזה כידוע ממש אינו ממומלץ.
וכאשר זה המצב אין לי ברירה  אלא לחזור ולמצוא בתוכי את האיזון העדין בין הרפיה לתנועה, אחרת זה כואב, למצוא את האיזון בין החלק הנשי ובין החלק הגברי כי הרי יש בי את שניהם החלק הנשי רוצה לחלום ולאכול שוקולד החלק הזכרי רוצה לרוץ קדימה, להזיז לשנות ולהשפיע.
עבורי התבוננות בביולוגיה האנושית נותנת תשובות רבות,
האיזון בין להיות ולעשות הוא כמו האיזון בין הביצית והזרע, הביצית יושבת בשקט בידיעה שכול שצריך להיות יתרחש, ואינה עושה דבר, כמו מלכה בטוחה ויודעת מזמנת היא את היוצר את הזרע  וכדי שיתרחש הנס ודבר חדש יברא צריך את השקט של הביצית העגולה והמושלמת ואת התנועה של הזרע החד והזריז. הזרע רץ לכל עבר בהמונים והביצית שקטה וחולמת מציאות חדשה, ולבסוף בין השקט הנשי והתנועה הגברית נוצר הנס של חיים חדשים של דבר חדש, של יצירה חדשה. הדבר מתרחש בדיוק בדיוק בזמן וברגע שמתפנה מרחב האיזון בין להיות ולעשות.
אולם , כאשר אני חסרת סבלנות , דוחפת, מזרזת ולעיתים כועסת כאשר הדברים אינם מתרחשים כפי שהבוטח או כפי שציפיתי, אני יודעת שחוסר השקט הוא שיפוט, הוא ספק ואני נמצאת במקום המזרז שאינו בוטח בעצמו ובעולם, שאינו מחזיק את הידיעה הברורה האומרת כי:  "הדברים מתרחשים ונוצרים ברגע הנכון", האיפשור הוא בשקט, בניקוי הפחד , כאשר  השקט החולם נמצא,  אני  הופכת להיות כמו הביצית המלכה העגולה והשלמה עם איפשור אמיתי ובטוח ,או אז היוצר הזריז יודע מתי ולהיכן להגיע וכל העולם מתיצב ומגיש את הדברים בשלמותם ובזמנם המדויק.
ואם כל רצוני הוא להשפיע, אזי במקום של הלהיות , יש שקט המאפשר מרחב פנימי וזהו המקום המאפשר ומכבד גם את קצב הזולת ואת תנועת היצירה ההדדית. וזה מה שאני מאחלת לי ולך למצוא את האיזון בין להיות ולעשות כי ביחד "את/ה ואני נשנה את העולם" ואפילו שאמרו את זה קודם לפנינו.
מכל ליבי אני מאחלת לי ולך שנה של יצירה הדדית בין מרחב השקט והתנועה.